להעז? להגשים חלום? להרחיב את אזור הנוחות?

להעז? להגשים חלום? להרחיב את אזור הנוחות?

יותר קשה מלכתוב את הקטע הבא – היה לי קשה להחליט איזו כותרת לתת לו..
משהו שיזמין אתכם לקרוא, משהו שיתמצת את החוויה והמיוחדת שעברתי, משהו שיביע בצורה הטובה ביותר מה קרה פה!
זה מצחיק לכתוב על מה שעבר עלי כי זה משהו שבעיני הוא מעבר למילים..
אבל נראה לי אתחיל מהאמצע-  שנה + היה לי חלום קטן כזה לנסוע לדרום, סתם.. לטייל, להכיר את הארץ.. לחוות חוויה שונה..

נולדתי וגדלתי כל חיי בצפון, אני גרה באותו מושב מאז שנולדתי, אני מכירה את רמת הגולן יותר טוב מאת כף היד שלי..
כבר 3 שנים אני עובדת בשטח.. הולכת את הגולן לאורכו ולרוחבו, טיפסתי (כמעט) על כל הר שקיים ברדיוס של  50 ק”מ ממני.. מכירה את הנחלים והמעיינות.. פגשתי חזירים, תנים ושועלים ב2:00 בלילה בזמן שטיילתי (יחפה) בשטח, אני עובדת בעבודה שמחייבת אותי להיות קשורה לשטח, פיזית ומנטלית..
ועם זאת – כבר שנה ויותר שחלמתי לנסוע לטיול בדרום, וזה לא קרה.. משהו ממש עצר אותי..

 לא חיפשתי טרק מטורף או חוויה גיאוגרפית יוצאת דופן… משהו פשוט.. גיחה קטנה לדרום וחזרה..
בתור ילדה היינו נוסעים לאילת עם המשפחה כל שנה, מדי פעם גיחות לים המלח ובתיכון היינו מטיילים מדי פעם במדבר יהודה.. אבל אני חושבת שמגיל 18 לא חזרתי לדרום (דרום=מעבר לירושלים..), ותהיתי לעצמי מה עצר בעדי? 

נכון.. לפני טיול תמיד יש חששות, תמיד יש שיקולים של ביטחון ובטיחות (מה שנוגע לי אישית במסגרת העבודה שלי..), אבל זה היה יותר מזה..
ובכל פעם שהייתי משוטטת בפייסבוק, או נכנסת לאתרי טיול וקוראת על אנשים שמטיילים בדרום (שוב.. זה לא בהכרח טיול “מטורף”, זו יכולה להיות ‘רק’ גיחה לים המלח..), כל פעם שחברים סיפרו לי שהם בדיוק חזרו מטיול במדבר יהודה, או שנתקלתי בתמונות של חול, מרחבים, יעלים או של  מכתש זה או אחר – הרגשתי שהלב שלי (פיזית) מתכווץ.. כל כך רציתי להיות שם .. לחוות, להיות.. אמרתי לעצמי שאני מסכימה אפילו לקפוץ לשנייה – ולחזור..
אבל זה תמיד נדחק הצידה.. כי יש עבודה, או משפחה, או את זה ואת זה ואת זה…

ואז יום אחד .. נחשפתי למפעל הזה שנקרא רואי שגב.. ועם הזמן נכנסתי לפייסבוק של “ספונטיול”, קראתי דברים שרואי כתב בקבוצה, והחלטתי ליצור איתו קשר, להציע לו עזרה באיזו בקשה שהוא העלה בפייסבוק וכשהוא החליט להביא לגולן את אחד מהמסעות  של הקהילה – הוא התייעץ איתי, וככה היינו נעזרים אחד בשנייה בכל מיני התלבטויות ושאלות – על טיולים ועל הארץ.. ובאחת הפעמים שיתפתי אותו על החלום המודחק הזה… סתם.. כאיזו אמירה סתמית לגמרי.. והוא החליט – שאנחנו קובעים שיחה (בזום כמובן…) ומוציאם את הטיול הזה לפועל… זו בערך הייתה התגובה שלי: חחחחחחחח, “ברור” אמרתי לעצמי (ואולי גם לו..) “רבים וטובים ניסו לפניו… מה יגרום לו להצליח?.. הרי הבנתי כבר שזה לא באמת יצא לפועל, זה חלום נחמד לחלום, אבל לא לעשות”, אבל בחיי- הוא אשכרה התעקש… ונפגשנו (בזום כמובן…) ושוחחנו, והוא נתן לי המלצות לטיולים, נקודות תצפית, נקודות לינה וכו וכו וכו.. ולאורך כל הזמן – רק רציתי להגיד לו “תודה.. אבל – לא תודה.. נחמד מצידך – אבל ערב טוב” ואז הוא שאל אותי מה החשש הכי גדול שלי וחשבתי על זה ופתאום אמרתי בקול – “אני חוששת מהנסיעה”.. כן.. מהנהיגה עצמה.. ורואי הסתכל עלי (מהמחשב כמובן…) בתמיהה ושאל “מה?” כן.. אני מודה.. זה מוזר.. מה שמפחיד אותך בטיול לדרום, לבד – זו הנהיגה? כן… אני נהגת טובה, בטוחה על הכביש והכל אחלה, אבל מה לעשות שיש חוויות שמתעקשות ללוות אותנו ולמנוע מאיתנו לעשות דברים.. אצלי זו חוויה מ-2018, שבה עשיתי תאונת דרכים.. ולכן – מבחינתי – לעלות על כביש לדרום – זה הדבר הכי משוגע שאני יכולה לעשות בחיים שלי..

ורואי – בלי להתבלבל פתח “גוגל מפס” ונתן לי חלופה לכביש ממנו חששתי כ”כ, והסביר לי בעדינות ש”מאזור הנוחות שלנו לא צריך לצאת, אלא צריך להרחיב אותו” – אנחנו לא חייבים ,לפרוץ הכל בבת אחת” – יש תהליכים שקורים מהר  ויש כאלו שקורים לאט, ויחד ישבנו וחשבנו איך הכי נכון עבורי – עם החששים והפחדים לעשות את זה.. איזה כביש, אולי לפצל את הנסיעה, אולי לבקש ממישהו שילווה אותי בטלפון.. העיקר להגשים את החלום הזה (כמה קטן ופשוט שישמע) – כשסגרתי את המחשב חייכתי לעצמי והיה לי ברור שהתחושת ביטחון הזו תעלם מחר ושוב אחזור לחיי השגרה, כשהנסיעה לדרום מונחת איפשהו במגירה – שעם השנים תעלה אבק ותישכח.. אבל זה לאה קרה.. בעיקר הודות לרואי שהצליח להיות “מציק בעדינות”.. ובגדול – אחרי שבועיים כבר מצאתי את עצמי עומדת בתור בסופר ברחובות וקונה קופסאות שימורים.. 

 ואחרי זה עברו עלי השלושה ימים הכי מדהימים (!) בחיים שלי, הגעתי למכתש רמון, טיילתי על שביל ישראל, צילמתי יעלים, צפיתי בזריחה ועברתי חוויה מדהימה שעד היום.. חודש וחצי אחרי זה – ברור לי שהקפיצה אותי אלף צעדים קדימה; באמונה שלי בעצמי, בביטחון ובעוד ועוד דברים בחיים שלי..
עשיתי את זה… זה מוזר לכתוב על זה במחשבה שזה  אשכרה קרה.. 

שאני כותבת על משהו שעד לפני חודשיים היה ברור לי שהוא יישאר בגדר מחשבה מציקה, שלעולם לא אעמוד בה..
אבל זה קרה.. 

לכל אחד מאיתנו יש חשש, פחד שמלווה אותנו ואשכרה מונע מאיתנו להתקדם, לחוות, להיות, לעשות, להעז..
וזה הכי מתסכל שיש .. זה יכולה להיות חוויה שלילית שמלווה אותנו, אלו יכולות להיות מחשבות שגדלו איתן ואנחנו מאמינים בהן, אלו יכולים להיות אנשים בחיים שלנו.. שעוצרים אותנו (טכנית ומנטלית).. אבל בסוף – האדם היחיד שיכול לשחרר אתכם מכל אלו – אלו אתם.. כן.. קלישאתי משהו.. אני יודעת..  
אני לא מתיימרת להיות מנטורית לחיים טובים או לשחרור נפשי, החיים שלי לא התהפכו ב 180 מעלות אחרי הטיול.. לא כל משאלות ליבי התגשמו אחרי שחזרתי עם כל הציוד והחיוך הענק הביתה .. אבל כן קרה משהו.. בי.. משהו בי השתנה, כאילו נבנתה איזו קומה בי.. 

ועוד משהו – תעזרו באנשים שסביבכם.. אני חסידה גדולה של ללמוד מנסיון של אחרים.. 
נכון.. כתבתי שיש בחיים שלנו אנשים שמנסים לעכב, אבל יש עוד צד – אנשים שישמחו (מאוד) לעזור.. אצל חלקנו זו המשפחה, חלקנו זה חברים, חלקנו אלו שכנים או עמיתי לעבודה.. 
אבל אל תפחדו לשאול, להתייעץ, לבקש עזרה.. 
אני אמנם נהגתי לבד, טיילתי לבד, עברתי תהליך עם עצמי, אבל היו לי כמה שותפים נהדרים  (ונהדרות!) לדרך.. שכנראה בלעדיהם זה לא היה יוצא לפועל…
מתנצלת על הקלישאתיות  (פעם נוספת…) אבל לבקש עזרה זה ממש לא להיות ‘נצרך’, זה פשוט לבקש ממישהו לתת לך נקודת מבט, או להיות שותף בתהליך (שאפשר אבל) קשה לעשות לבד..
יש אנשים טובים.. 

אז בסוף – תאמינו באחרים וכמובן – בעצמכם…
וזו באמת הזדמנות להגיד לך רואי,
תוודה..
אין הרבה מה להוסיף על זה..

וקח… כמה תמונות המעידות על שינוי בחיים של מישהי

תודה רבה שקראתם אין עליכם!
אשמח לשמוע את דעתכם דרך תגובה בסוף הפוסט. אם בא לכם לפרגן אתם/ן מוזמנים לעשות לייק וגם לשתף אותו בפלטפורמות השונות. אם נפתח לכם התיאבון לעוד תוכן איכותי תרדו עד לסוף הפוסט ושם מחכה לכם עוד חומר איכותי ומקורי במיוחד בשבילכם😎
נתראה בדרכים,רואי שגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פוסטים פופולרים

מה היא ספונטניות עבורך?

כל פעם שאני מסתכל על המילים האלו אני מתמלא בגעגועים לטיול הגדול שלי. הייתה לי חצי שנה שפשוט עשיתי מה שבא לי,

מים במדבר זה דבר מורכב

כמעט נתקענו בלי מים באמצע המדבר סתם, לא כזה דרמתי, אבל יש כאן סיפור עם מוסר השכל חשוב וכמה מחשבות על הובלת